אימוץ ילדים הוא סיטואציה שבמסגרתה מועבר קטין ממשפחתו הביולוגית, למשפחה מאמצת או משפחת אומנה (שאחראית על טיפולו לתקופה קצובה וזמנית עד מציאת הורה מאמץ). בישראל, הליך של אימוץ ילדים, מנוהל על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ומעורבים בו גורמים נוספים, כגון – עובדים סוציאליים, הורים מאמצים, הורים שמבקשים למסור קטין לאימוץ, וכמובן הקטין עצמו, שזכאי להביע עמדה בעניינו, במידה והוא בוגר מספיק לכך. נציין כי הליך אימוץ הינו מורכב ברמה הרגשית וגם ברמה המשפטית. לכן, חשוב מאוד לפנות אל עורך דין בעל ידע וניסיון בהליכי אימוץ.
במאמר שלהלן, נבקש להציג לכם הקוראים את העקרונות העיקריים בדיני האימוץ בישראל, אשר מפורטים בחוק האימוץ, תשמ"א – 1981. נעיר כי המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי ספציפי אצל עורך דין משפחה.
עקרונות בדיני האימוץ בישראל:
כאמור, חוק האימוץ הוא חוק שמסדיר את כל דיני האימוץ בישראל. כמו כן, חוק האמוץ מקנה לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות לעסוק בתיקי אימוץ בישראל. בחוק האימוץ מפורטים עקרונות שכדאי להכיר, כדלקמן:
צו אימוץ:
בסעיף 1 לחוק האימוץ, קיים עיקרון בסיסי בדיני האימוץ בישראל, לפיו אימוץ של קטין ייעשה רק על ידי צו אימוץ, שניתן בהתאם לבקשה של הורה מאמץ (ההורים המבקשים לאמץ קטין, הם בעצם המבקשים). כמו כן, סעיף קטן ב', קובע את העיקרון החשוב ביותר בחוק האימוץ, והוא טובת המאומץ. בית המשפט לענייני משפחה מחויב לקבל החלטות הנוגעות בהליכי אימוץ, בהתאם לטובת הקטין המאומץ. זהו העיקר שבית המשפט צריך לשקול במסגרת הליכי אימוץ, מה יהיה נכון וטוב לקטין.
אגב, ישנם שני סעיפים משלימים לעיקרון טובת הקטין: האחד הוא סעיף 11 לחוק האימוץ, אשר קובע כי במסגרת מתן צו אימוץ, על בית המשפט לשמוע את עמדת הורי ההורים, כלומר – הסבא והסבתא של הקטין מטעם ההורים הביולוגים. עמדתם לא תהיה מכריעה, אך על בית המשפט להתחשב בכך. כמו כן, הוראה משלימה שניה, מתייחסת לחובת בית המשפט לשמוע את עמדת הקטין, במידה והוא בוגר דיו לכך. ההוראה הזו מפורטת בסעיף 1ב לחוק האימוץ, שם נקבע במפורש, כי על בית המשפט לקחת בחשבון את האינטרסים של הקטין, את הצורך שלו ביציבות ואת עמדתו.
פנקס אימוץ:
עיקרון נוסף בדיני האימוץ, הוא פנקס האימוץ. כל אימוץ שנעשה, נרשם במסמך שנקרא פנקס אימוץ. למעשה, לכל קטין מאומץ, יש זכות לעיין בפנקס בעת הגעתו לגיל 18. לצד זאת, הזכות לעיין בפנקס האימוץ אינה אוטומטית, ועל מאומץ שמבקש לעיין בפנקס, לקבל את רשותו של עובד סוציאלי לשם כך. האחרון יכול שלא להתיר זאת, ואז קיימת זכות לפנות לבית המשפט בעניין.
כשירות מאומץ:
עיקרון נוסף בדיני האימוץ, הוא עיקרון כשרות המאומץ והמאמץ. כלומר – ניתן לאמץ רק אדם שטרם מלאו לו 18. לאחר גיל 18 הקטין הופך לבגיר, ולכן אינו חייב באפוטרופוס. לפני גיל 18 ניתן להעניק צו אימוץ. כמו כן, סעיף 3 עוסק בכשרות המאמץ (כשרות המאומץ מתוארת בסעיף 2). חוק האימוץ קובע כי אימוץ יכול להיעשות על ידי גבר ואישה, למעט במקרים שבהם המאמץ הוא בן זוג של ההורה הביולוגי, או אם מדובר בקטין שהוריו נפטרו ומבקש האימוץ הוא קרוב משפחה (למשל – אח שהוא בגיר).
הבדלי גיל במסגרת אימוץ:
עיקרון נוסף (שנגזר אגב מעיקרון הכשרות,) הוא שאלת הגיל. סעיף 4 לחוק האימוץ קובע כי אימוץ יכול להיעשות רק אם המאמץ מבוגר ב–28 שנים לפחות מהמאומץ. עם זאת, ישנם מקרים שבהם בית המשפט לענייני משפחה יכול לחרוג מן הכלל האמור.
אי המרת דת של קטין:
עוד עיקרון בדיני אימוץ, הוא אי המרת הדת. סעיף 5 לחוק האימוץ, קובע כי אימוץ יכול להיעשות רק על ידי בני דתות זהות. כלומר, לא ניתן לזוג מוסלמים, לאמץ קטין שנולד כיהודי ולהיפך. המטרה של הסעיף היא למנוע המרת דת של קטין, ולאפשר לו לשמר את מסגרת החיים הדתית שאליה נולד.
לסיכום:
חוק האימוץ מונה עוד עקרונות רבים, שלא סקרנו במאמר זה, כגון – תקופת מבחן, אימוץ בין ארצי ועוד. מדובר בתחום רחב ומרתק, שכולל נושאי משנה רבים. לצד זאת, במאמר זה הצגנו מספר עקרונות חשובים מאוד בתחום האימוץ.